אי אפשר לקנות כלום היום. זה זמן קורונה, אתם יודעים. החנויות סגורות, האינטרנט הוא לא מספיק אינסטנט. תזמין היום ולך תדע מתי זה יגיע ומאיפה, אולי מסין, השם ישמור. לא תודה. זה לא שהמוצרים בחנויות לא מגיעים מסין, אבל זה אחרת, הם כבר קיבלו שיזוף הגון מהאוויר של ארץ הקודש. יש עוד הבדל אחד משמעותי, תהומי. הבדידות צריכה מענה מהיר, מיידי, שיפיג אותה כאן ועכשיו. אצלנו הנשים זה די פשוט, מחולק לעונות, אני חושבת. פעם זה קוסמטיקה שמבטיחה לנו חיי נצח ופעם בגדים ופעם חידוש בית. לקדוח ולשפץ אני לא ממש אוהבת, אבל מקדחים, מברגות, צבעי קיר מיוחדים, מסמרים, ברגים, אוי, תענוג של ממש. לקריאה נוספת https://delight.co.il/
למה התהליך הזה של החיפוש אחרי משהו שאפשר לקנות מחלץ אותי מחדר הבדידות שפותח את הדלת ומזמין אותי להיכנס אליו. היום קוראים לזה התמכרות, לכל דבר קוראים היום התמכרות. אני מכור לאוכל, מכור לסמים, מכור לסקס, מכור לקניות. למה? ממה אני בורחת? מעצמי כנראה, אבל אין בסך הכל ממה, אין סיבה מספיק טובה לברוח. החיים דבש באופן יחסי. הקורונה, בינתיים, קצת הזיקה והועילה די הרבה. המשפחה מלוכדת מתמיד, אבל הבדידות ממתינה לה, קצת כמו חתול שמנמן שרובץ לו על הכרית בסלון ומסתכל עליך, ספק משועמם, ספק רעב. ממתין לך שתאכילי אותו. אז אני מאכילה אותה, את הבדידות. בקניות בעיקר.
הצרה היא שבמקום לשבוע, היא גדלה. העיניים שלה הפכו למאיימות קצת. נהייתי מומחית לזיהוי מקרי בדידות. לא צריך להיות גאון גדול כדי למצוא אותם, את האחים שלי הבודדים. הם יושבים בתחנות אוטובוס מבלי לעלות אף פעם כי אין מטרת יעד. הם יושבים בגנים ציבוריים ומחכים לילדים שיכבשו את הנדנדות והמתקנים וימלאו אותם בצחוקם המהדהד ובוויכוחים אינספור. הם פחות באים היום. זמן קורונה, אתם יודעים. לא לכל אחד יש כרטיס אשראי ביד ולא לכולם יש רעיון מה לקנות עכשיו. אז הם נסגרים בביתם, כל אחד בפינתו הוא, ומחכים, אבל משיח לא בא, האמת היא שמשיח אפילו לא מצלצל.