תנו לי לספר לכם את הסיפור של השועל והעורב, משל שהפך לסיפור ילדים, לדאבוני הרב.
עורב, על עץ, גבינה בפיו. שועל רעב חושב כיצד להשיג, או, יותר נכון, להשיל את הגבינה מהעורב (שגם הוא לא נולד אתמול).
שועל: עורב יקר, מזה זמן רב שלא ראיתיך. ממש התגעגעתי. כאן מופיעה דמעת תנין.
העורב מביט למטה, באדישות מתנשאת, יודע בדיוק מה זומם השועל.
שועל: או, מה יפית עורב יקר! נוצותיך הן כזהב שחור, יקר מפז.
עורב: לא מוציא הגה, שומר על הגבינה.
שועל: אבל יודע אתה מהי מעלתך הגדולה ביותר? קול הזמיר שלך. קול הזמיר, אני אומר, קול העורב, שהרי כשמך מרמז על שירתך הנישאת למרחקים וכל חיות היער מחכות לזמרתך.
שועל: עורב יקר אנא פצח בשיר וישמח היער (לכל אחד מאיתנו ישנה נקודת חולשה).
והנה זה קרה. העורב פוצח בקרע קרע קרע, והגבינה נושרת ישר לפיו של השועל (סוף המשל).
האם אנחנו יותר טובים מהעורב והשועל? שאל הבעל את אשתו האהובה.
היי, אומרת היא, אתה לא סתם מהלל את מעשי, כלום אין אני בנתינה? ראה איך אני משרתת את אורחיי. טורחת ומביאה מכל טוב מצרים, חחח, למען ישחקו עם בתך הבודדה, למען ישבחו אותך מפה ועד להודעה חדשה. זו שירתי והיא תנעם לך במאוד מאוד. וזה לא שהבעל היה עורך דין פינוי בינוי או עורך דין פלילי. הוא היה אדם רגיל, פשוט, שלמד את מה שלמד – את חכמתו ועורמתו מהחיים עצמם.
לא התקיים כל ויכוח בנושא. האישה, שכנתי האהובה, בן זוגה, ואני, שבאמת ובתמיד תמיד מוזמנת מתוך התחשבות ואהבה, פרצנו בצחוק של מודעות על שירתה של האישה. זה אינו כלל מובן מאליו, זהו פרי של לימוד אינטנסיבי על טבע האדם שנברא אוהב תענוגות ורצונו לקבל הוקרה לפחות.
לא כולם זוכים במסלול חיים שלם של תובנות ומשלים. ילדה קטנה, אמיתית, שנזכרתי בה אתמול כששוחתי עם חברותיי לדרך, מהסיפור "מר אל כאן אנה", ילדה אסופית שבגיל חמש סימה את מסלול חייה כאן, על פני האדמה, כשהצילה גור חתולים שלא מצא את דרכו לרדת מהעץ, ואנה טיפסה, הצילה ונפלה אל מותה. למרות שהייתה רק בת חמש, הספיקה ללמד עולם ומלואו כשאמרה משפט אותו אני נוצרת בלבי, ולחברות שלי לדרך אני טורחת לצטט מעת לעת: "לכל האנשים יש נקודת מבט ואילו לבורא עולם יש נקודת ראות". בואו נטפס יחד ונראה את העולם מנקודת ראות משותפת של אהבה, חיבור, חברות וערבות הדדיים.
אמן.