לא תכננו שבשנה שנקנה בית סוף סוף, נשפץ אותו כהוגן ונעבור אליו אחרי כחודשיים, בדיוק אז תפרוץ מגפה שתטרוף את הקלפים, תטריף את השיפוצניקים, תשבית את העיריה ותעכב את הכול. לקנות בית זה דבר לא פשוט אף פעם, אבל בתקופה בה הכול בקושי מתפקד זה הופך למשימה בלתי אפשרית. מצאנו את עצמנו עובדים מול מערכות שלמות המסרבות לפעול. התקיעות הייתה כל כך ממשית, שהיה נראה שאולי צריך לעזוב את זה ולהישאר בבית השכור שבו גרנו בשמונה השנים האחרונות. גם ככה אהבנו אותו מאוד ולא היה לנו קל להחליט לעזוב. הייתה לי תחושה ברורה של די, ככה אי אפשר להמשיך. מבית שכור אחד לאחר כל כך הרבה שנים, תמיד מסתכלת על ארגזים בהערכה, מנסה לאמוד עד כמה הם יכולים להיות יעילים לאריזה הבאה שלנו, לפעם הבאה שנצטרך לעבור.
בחודש אפריל היינו אמורים לקבל כבר את המפתחות אבל סחבת בירוקרטית עיכבה את זה עוד ועוד עד שהגענו לתחילת אוגוסט. באוגוסט התחלנו לשפץ וקבוצת פועלים עם הצ'יף בראשם מילאו את הבית הריק שהמתין בסבלנות עד שנכנס כבר. צלילים עליזים של מוזיקה ערבית מילאו את חדרי הבית בשעות המעטות שהצ'יף החליט להקצות לנו עבור השיפוץ. עבר שבוע ועוד חודש חלף. שערות לבנות התחילו לבצבץ אצלי מרוב תפניות חדות בעלילת הבית המתרקם, ואז זה נגמר. המוביל הגיע, העמיס ארגזים, והופ, עברנו.
תוך כדי ישיבה על הארגזים הדהד בליבי המשפט "לעולם ימכור אדם קורות ביתו", ואני אך זה קניתי בית. כל הדמויות שעברו דרכי חלפו בראשי. המתווך, עורך הדין, המוכר, המשכיר הקודם, השיפוצניקים, המובילים. כולם מרוצים? כן, כל דמות ודמות שעלתה בראשי נתפסה מחייכת. אז הכול טוב, לא קניתי אויבים בתהליך הארוך הזה, קניתי אוהבים. אולי אוהבים זה מוגזם, אבל כולם נשארו ידידים, וזה חשוב, על זה מתבסס העולם, אלו הם כותלי הבית שעליו קמים ונופלים סדרי עולם. הארגזים נפרקו בזה אחר זה תוך יומיים בערך, ולאחר שנות שכירות רבות מצאנו את עצמנו סוף סוף גרים בבית משלנו.