עליתי לארץ בתחילת שנות השבעים גרנו בבניין בן שבע קומות ובו אין סוף ילדים בכל הגילאים, אני חייבת לציין שהחברים בבניין היו נקודת האור היחידה בהסתגלות וההתאקלמות הקשה של ילדה בת 6 בארץ זרה ללא שפה והבנה בכל המתרחש. המשפחות בבניין הגיעו לארץ פחות או יותר באותה שנה וכולנו היינו באותו מצב של קשיי קליטה. היינו ממש קיבוץ גלויות, אסופה מכל העולם, כל מדינות דרום אמריקה, רוסיה ואירופה, אבל ילדים כמו כל הילדים בעולם יצרנו לעצמנו עולם מלא כל טוב של שמחה ומשחקים בזמן שההורים היו עסוקים בהישרדות ופרנסה.
יש לי המון זכרונות טובים מהתקופה הזו שהבניין היה ממש חדש ואפילו המעלית עוד לא פעלה אבל לנו הילדים זה אף פעם לא הפריע לעלות ולרדת שבע קומות פעם אחר פעם רק כי שכחנו משהו בבית. זכור לי במיוחד חג הסוכות הראשון בארץ. ההמולה היתה בשיאה, הילדים הגדולים תכננו ובנו סוכה ואנחנו הקטנים עזרנו בכל מה שביקשו – אספנו קרשים, ביקשנו מההורים מסמרים וסדינים שאפשר לקחת והשמחה הייתה כל כך גדולה שהיא חיה בתוכי עד היום כאילו היה זה אתמול. עשינו יחד קישוטים לסוכה מכל מה שמצאנו: גביעי אשל, תבניות ביצים, קופסאות ומה לא, גייסנו להידור הסוכה. יום הקמת הסוכה היה מרגש ומיוחד. כולם עזרו וטרחו עד שהכל היה מדוגם, כמובן בעיני ילדה בת 6 הקמנו סוכה לתפארת עד היום יש לי תמונה בשחור לבן של האירוע, כולנו מחייכים מאוזן לאוזן מלוכלכים מזיעים ובטוח מסריחים אבל השמחה עד השמיים.
החוויה הזו נטעה בי את אהבתי לחג וגם היום בחיי הבוגרים עם משפחתי זהו חג מיוחד. אנחנו תמיד בונים סוכה גדולה, מקושטת להפליא ואנחנו מזמינים את כל המשפחה הקרובה והרחוקה. הסוכה אצלנו מלאה באורחים, משפחה, מטעמים שכולם מביאים ואנו נהנים מערב של קירוב לבבות ושמחה. מנהג האושפיזין הנהוג בסוכה נחגג כל שנה בסוכתנו וכל שנה למרות החום ולפעמים הגשם, אנחנו נהנים כל פעם מחדש. כל שנה אני מוסיפה עוד זיכרונות לזיכרון המתוק מהילדות עם כל השכנים העולים החדשים שעשינו הכול מכלום והיינו מאושרים. השנה בצל הקורונה נראה לי שאסתפק בזיכרונות ונמתין לימים ששוב נוכל לארח ולהתארח בצל סוכתנו.