מקובל לדבר על משבר גיל הארבעים, אבל הוא יכול להגיע בכל גיל, כי אם בוחנים לעומק מדוע מגיע המשבר הזה, אפשר לקרוא לו משבר ה"חוסר המשמעות". יש סיבה טובה לכך שעבור רוב האנשים הוא מגיע בסביבות גיל 40. בגיל הזה אתה כבר מקבל פרספקטיבה חדשה על החיים, בגיל צעיר אתה בטוח שאם תצעק מספיק חזק על כל העוולות שבעולם משהו ישתנה. בגיל 40 אתה מבין שזה לא יקרה. אתה גם מבין שהקריירה שלך כנראה לא הולכת לנסוק, בגלל שאתה מבין כמה מאמץ צריך להשקיע בכל דבר ואתה, כל מה שאתה רוצה זה לראות כדורגל ולשתות בירה. למי יש כוח לכל הפוליטיקה הארגונית הזאת?
גם בזוגיות זה עובד ככה. אתה כבר מבין שהיא דורשת הרבה ויתורים והניצוצות לא נמשכים לעד. הילדים כבר די גדולים, מתחילים לראות בך כספומט ונהג מונית במקום הורה מדהים וכך כמעט כל דבר בחיים מאבד מקסמו בערך באותו הזמן.
אפשר להרגיש את המשבר מתגנב אליך מאחור, בשקט כמו נמר, מחכה להזדמנות להתנפל עליך. הנמר הזה, כמו כל הטורפים, תוקף אותך כשאתה הכי חלש או כשאתה לא נזהר ממנו. הבעיה היא שהנמר הזה לא הורג את הגוף, הוא הורג את התקווה לעתיד טוב יותר, את הציפייה למשהו נפלא שיקרה.
אז מה עושים נגד המשבר הזה? הרי כולם יודעים שמתישהו הוא עשוי לתקוף. הדבר הטוב ביותר זה לחפש משהו קצת גבוה, משהו שלא רק נועד למלא את התשוקה לכסף, כבוד או חוויות. זה יכול להיות משהו קטן ופשוט כמו עזרה לזולת פעם בשבוע, להתנדב באיזה מקום, או ללמוד משהו רוחני, משהו שמוציא אותך קצת מחוץ לחוסר משמעות הנוכחי שבו אתה מצוי.
ויש גם כאלו שמעדיפים לחכות ולראות, "אולי זה סתם משבר קטן וזה חולף" ואולי לא. בדרך כלל הנמר הזה לא נעלם לגמרי אם לא עושים משהו שונה, הוא יושב לו על העץ שלו, מחכה לשעת כושר לתקוף קורבנות תמימים וחסרי משמעות.