בספרו 'קיצור תולדות האנושות' מעלה יובל נח הררי טענה מעניינת. ב-200 השנים האחרונות בני אדם מתעסקים יותר ויותר בנושא החופש. חופש הפרט, החופש לבחור בני זוג, חופש העיסוק ועוד הרבה סוגים של חופש הנכנסים תחת הכותרת של זכויות הפרט. העולם המערבי בפרט נמצא בתהליך מתמיד של הרחבת החירויות תחת השם הכללי "ליברליזם".
כל זה נשמע נהדר, הרי מי לא רוצה יותר חופש? מי לא רוצה להשתחרר מכבלים של חשיבה מקובעת ושל תפיסות חיים שאולי עבר זמנן? אבל גם שילמנו על כך מחיר, אולי בלי לשים לב, בלי להתכוון יש לחופש הזה מחיר, אולי אפילו מחיר כבד מאוד.
המחיר הוא שהחיים שלנו איבדו משמעות. איזה משמעות יכולה להיות לחיים אם כל בוקר אני יכול לשנות הכול, להגדיר את עצמי מחדש, לבחור הכול מחדש. מסתבר שמשמעות בחיים תמיד מתחברת לאיזה משהו גדול יותר. פעם אלו היו האלים שקבעו גורלות, אחר כך אלוהים שמנהל את הכול, אבל אם הכול נמצא בידי בני אדם, אם אין תכנית גדולה לעולם איזה משמעות גדולה יכולה להיות לחיים?
בכך שנפרדנו מהכרה בכל סמכות עליונה נשארנו עם חיים שקשה למצוא בהם משמעות. אמנם אנשים יכולים למצוא משמעות בהקמת משפחה, בקריירה מקצועית או קריירה בתחום הפוליטי והציבורי, אבל בדרך כלל אלו דברים זמניים, כאלו שמשתנים בלי שיש לנו שליטה עליהם.
איבוד משמעות בחיים מעלה בהכרח את אחוזי הדיכאון בעולם, אם אין לחיים משמעות אז בשביל מה צריך לקום בבוקר? בשביל מה לרוץ ולהתאמץ אם לכל זה אין תוחלת? זה לא מפליא שיש עלייה עצומה בכמות האנשים בדיכאון, בכמות האנשים הנוטלים תרופות נגד דיכאון.
להיות חופשי זה נהדר, אבל ייתכן שהגזמנו קצת, אולי בעסקה הזו שהחלפנו משמעות בחופש, שילמנו מחיר כבד מדי, אולי צריך קצת חישוב מסלול מחדש ברדיפה אחרי החופש. הרי שום דבר לא בא בחינם. לכל דבר יש מחיר.