בכל התיאוריות שדנו בהגשמה עצמית כשלב הגבוה בסולם הצרכים של האדם ושהיוו במשך שנים נדבך חשוב בהבנת המניעים להתנהגות האדם, לא דובר על הצורך של האדם לחוות אושר ולמצוא משמעות לחייו. ההנחה הייתה כפי הנראה, שהגשמה עצמית נותנת משמעות לחיי האדם.
כדי לבחון אם אכן זה כך, חשוב להבין מה כוללת ההגשמה העצמית של האדם ועד כמה היא מושפעת מהחברה בה האדם חי. כך למשל, כאשר מדובר על הגשמה עצמית דרך לימודים, תחביב, או קריירה בהתאם לכשרונותיו המולדים של האדם, נראה שהוא מוגבל בהכרח באפשרויות העומדות בפניו לצורך זה. ההגשמה העצמית מתגלה אז כתלויית סביבה וחברה בה האדם חי.
נשאלת השאלה, לאור המוגבלות הזו הנמצאת במושג של הגשמה עצמית, האם תיאורית הצרכים של מאסלו בה ההגשמה העצמית ממוקמת כצורך הגבוה ביותר העומד בראש פירמידת הצרכים – עדיין תקפה? האם כל מי שהגיע להגשמה עצמית בזמננו, בתחום התעסוקה או התחביב – יחוש שכל צרכיו מסופקים? האם הוא ירגיש מאושר, האם יחוה זאת כמילוי לצורך למציאת משמעות לחייו? לא בהכרח. במיוחד אין וודאות לגבי זה, מאחר וההגשמה העצמית האפשרית לאדם במסגרת החברה והתרבות בהן הוא חי, הינה מוגבלת כאמור.
מכאן, שמעל הצורך להגשמה עצמית ישנו צורך נוסף, שאינו תלוי חברה, קריירה או תחביב. צורך זה צץ ועולה יותר בחברת השפע, חברה בה קל יותר יחסית להגיע לשלב האחרון שבסולם הצרכים של מאסלו; הצורך הזה מתגלה אז מבעד ל"כיסויי" ההגשמה העצמית אליהם הגיע האדם בהשתבצו באפשרויות שהציבה לו החברה בהתאם לכשרונותיו. כך למשל, יכול האדם להגשים את עצמו על ידי שהביא למיצוי יכולותיו בתחום המדע דרך מחקרים פורצי דרך, ועדיין לא יחוש משמעות לחייו במידה מספקת. גם לא בהכרח שיחווה תחושת אושר. אם כן, מה חסר לו לאדם כדי שבכל זאת יגיע להרגשת משמעות לחייו, לשלמות ואושר?
ממחקרים ותצפיות שנעשו על מבוגרים לאחר גיל העבודה, התברר שתרומה גשמית, נפשית או עשיה למען האחר – הם שתרמו להרגשת האושר, ואכן, כמו שאלברט שוויצר כתב, "היחידים מביניכם שיהיו מאושרים באמת הם אלה אשר חיפשו ומצאו כיצד לשרת את הזולת." בהזדמנות נוספת הוא ציין אף את הסיבה לכך: האושר הפנימי שאנו מרגישים לאחר עשיית מעשה טוב, הוא התזונה שהנשמה שלנו דורשת."
לקריאה נוספת: http://www.kab.co.il/kabbalah/%D7%9E%D7%A9%D7%9E%D7%A2%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D
https://www.infomed.co.il/definition-4863/